רושם כללי:
אם אתם נוסעים ללטביה, יש לי רק עצה אחת בשבילכם - אל תאמינו לתחזית מזג האוויר שם.
רוב הפעמים התחזית הייתה שם שגוייה. גם ביום של הספרינט השני היא הייתה שגוייה. הבטיחו יום שמשי והוא לא היה כזה. שמירת חפצים הייתה באולם כניסה של איה היכל (איפה שמשאירים את המעילים). בהתחלה השארתי את קובע המצחייה שלי שם. אבל ככל שהתקרב חלון הזינוקים של המרוץ הפתוח, כך העננים התחילו להיות יותר ויותר כבדים. בסוף חזרתי אל שמירת החפצים וכן לקחתי את הקובע (עדיף להיות בטוח מאשר להצטער - בתרגום חופשי מאנגלית). ואכן, ממש לא הצטערתי שלקחתי את הקובע. בכל זאת, לרוץ במשקפים בגשם זה ממש לא פרודוקטיבי.
נעמדתי בתור לזינוקים (שכבר היה ארוך מאוד). אחרי בערך חמש דקות של עמידה, התחיל מבול. ואני מדגישה - מבול. אחרי מספר שניות כולם כבר היו רטובים. ואחרי עוד כמה דקות התחיל לרדת ברד.
כל הממתינים נדחסו מתחת לאוהל של המארגנים. כולם כבר רטובים לגמרי ועומדים צמודים אחד לשני, גם בשביל להתחמם וגם בשביל לא להישאר מתחת למטר הכואב.
הזינוקים ממשיכים ואף אחד לא שש להיות הבא בתור. "נו, מי רוצה לזנק עכשיו" שואלת אחת המארגנות. ואנחנו (הספורטאים) מסתכלים אחד על השני במין חיוך עגום שאור "מה היא צוחקת?"
אבל אני מבינה שאין ברירה, ושבכל מקרה מתישהו אני ארטב, לכן מתנדבת להיות הקורבן הבא.
אחרי הזינוק לוקח לי מספר שניות כדי לקחת את עצמי בידיים ולצאת אל הגשם/ברד. ידעתי שאני ארוץ מהר. לא ידעתי עד כמה מהר.
ניתוח ציר:
בלג לתחנה ה-1 הייתי צריכה לחצות את הרחוב הראשי (את הכביש) שהיה שלולית אחת גדולה. כך שלאחר מכן כבר לא דאגתי לכך שהנעליים שלי יירטבו. העיקר היה לא להחליק על אבני הרחוב וגרגירי הברד הנערמים.
לתחנה 3 היה גגון ושוב לקחתי שתי שניות כדי להכריח את עצמי לצאת אל הגשם.
בלג ל-5 הייתה התלבטות איזה עיקוף לקחת, אבל לא היה זמן לחשוב, לכן בחרתי בצד הצפוני.
בלג ל-10 היה חשוב לא ליפול בפח של המעבר הצפוני החסום. רצתי מהר וכמעט החלקתי. למזלי אחרי כ"כ הרבה שנים ביערות פיתחתי רפלקסים מהירים ויישרתי את עצמי בלי לעצור. מה שכן, הצלחתי להפחיד אישה שבאה מולי עם המטרייה. היא הייתה בטוחה שאני אפול וצעקת בהלה נפלטה מפיה.
בלג ל-12 יש די הרבה בחירות ציר. החוכמה היא לבחור אחת ולרוץ מהר. כי הן די שקולות.
בלג ל-13 עשיתי טעות. הטעות הרגילה בגלל עייפות לקראת סוף מסלול. ליד הריבוע בירוק זית (הגינה הציבורית) הייתה תחנה לא שלי, אבל כשיצאתי אל הרחוב הראשי וחציתי אותו, היא זאת שקפצה לי לעין והתחלתי להתקרב אליה. כמעט הגעתי אליה כשהסתכלתי על המפה והבנתי שהשטח לא מסתגר לי. אז נפל האסימון.
בלג ל-14 רצתי על השביל וראיתי מולי שלולית ענקית תפשה את כולו. מבט אחד במפה והבנתי שלרוץ על הדשא אסור, כי הוא מסומן בירוק זית. ורק בגלל ההרגל של לציית לכללים בכל מחיר, לא יצאתי אל הדשא ורצתי על הקצה של השביל, נוגעת-לא נוגעת במים. כשהתקרבתי לתחנה שמעתי מחיאות כפיים. בזווית העין ראיתי איש עם מטרייה. הבנתי שזה אחד המארגנים שהוצב שם כדי לוודא שנחנו לא עוברים על החוקים ולא רצים על הדשא. יש לי חשד מאוד גדול שהוא עקב אחרי וראה את ההתלבטות שלי ואיך התמודדתי עם הבעיה. העידוד שלו היה ממש נעים.
בסיום היה תור לא נעים בכלל והייתי צריכה לעמוד לפחות עשר דקות לפריקת כרטיס. ואז מהר לשמירת החפצים. כשנכנסתי לאולם, הבחורה משמירת החפצים כבר הושיטה לעברי את התיק הירוק שלי. איך היא זכרה שהוא שלי? לא ברור.
מסקנות:
להיות מוכן לכל מזג אוויר.
לא לעבור על החוקים בשום אופן.
ככל שאתה יותר בכושר וטועה פחות, כך המסלול הרצחני עובר מהר יותר.
תודה לכל האנשים הנחמדים באמצע הדרך.
אם אתם נוסעים ללטביה, יש לי רק עצה אחת בשבילכם - אל תאמינו לתחזית מזג האוויר שם.
רוב הפעמים התחזית הייתה שם שגוייה. גם ביום של הספרינט השני היא הייתה שגוייה. הבטיחו יום שמשי והוא לא היה כזה. שמירת חפצים הייתה באולם כניסה של איה היכל (איפה שמשאירים את המעילים). בהתחלה השארתי את קובע המצחייה שלי שם. אבל ככל שהתקרב חלון הזינוקים של המרוץ הפתוח, כך העננים התחילו להיות יותר ויותר כבדים. בסוף חזרתי אל שמירת החפצים וכן לקחתי את הקובע (עדיף להיות בטוח מאשר להצטער - בתרגום חופשי מאנגלית). ואכן, ממש לא הצטערתי שלקחתי את הקובע. בכל זאת, לרוץ במשקפים בגשם זה ממש לא פרודוקטיבי.
נעמדתי בתור לזינוקים (שכבר היה ארוך מאוד). אחרי בערך חמש דקות של עמידה, התחיל מבול. ואני מדגישה - מבול. אחרי מספר שניות כולם כבר היו רטובים. ואחרי עוד כמה דקות התחיל לרדת ברד.
כל הממתינים נדחסו מתחת לאוהל של המארגנים. כולם כבר רטובים לגמרי ועומדים צמודים אחד לשני, גם בשביל להתחמם וגם בשביל לא להישאר מתחת למטר הכואב.
הזינוקים ממשיכים ואף אחד לא שש להיות הבא בתור. "נו, מי רוצה לזנק עכשיו" שואלת אחת המארגנות. ואנחנו (הספורטאים) מסתכלים אחד על השני במין חיוך עגום שאור "מה היא צוחקת?"
אבל אני מבינה שאין ברירה, ושבכל מקרה מתישהו אני ארטב, לכן מתנדבת להיות הקורבן הבא.
אחרי הזינוק לוקח לי מספר שניות כדי לקחת את עצמי בידיים ולצאת אל הגשם/ברד. ידעתי שאני ארוץ מהר. לא ידעתי עד כמה מהר.
ניתוח ציר:
בלג לתחנה ה-1 הייתי צריכה לחצות את הרחוב הראשי (את הכביש) שהיה שלולית אחת גדולה. כך שלאחר מכן כבר לא דאגתי לכך שהנעליים שלי יירטבו. העיקר היה לא להחליק על אבני הרחוב וגרגירי הברד הנערמים.
לתחנה 3 היה גגון ושוב לקחתי שתי שניות כדי להכריח את עצמי לצאת אל הגשם.
בלג ל-5 הייתה התלבטות איזה עיקוף לקחת, אבל לא היה זמן לחשוב, לכן בחרתי בצד הצפוני.
בלג ל-10 היה חשוב לא ליפול בפח של המעבר הצפוני החסום. רצתי מהר וכמעט החלקתי. למזלי אחרי כ"כ הרבה שנים ביערות פיתחתי רפלקסים מהירים ויישרתי את עצמי בלי לעצור. מה שכן, הצלחתי להפחיד אישה שבאה מולי עם המטרייה. היא הייתה בטוחה שאני אפול וצעקת בהלה נפלטה מפיה.
בלג ל-12 יש די הרבה בחירות ציר. החוכמה היא לבחור אחת ולרוץ מהר. כי הן די שקולות.
בלג ל-13 עשיתי טעות. הטעות הרגילה בגלל עייפות לקראת סוף מסלול. ליד הריבוע בירוק זית (הגינה הציבורית) הייתה תחנה לא שלי, אבל כשיצאתי אל הרחוב הראשי וחציתי אותו, היא זאת שקפצה לי לעין והתחלתי להתקרב אליה. כמעט הגעתי אליה כשהסתכלתי על המפה והבנתי שהשטח לא מסתגר לי. אז נפל האסימון.
בלג ל-14 רצתי על השביל וראיתי מולי שלולית ענקית תפשה את כולו. מבט אחד במפה והבנתי שלרוץ על הדשא אסור, כי הוא מסומן בירוק זית. ורק בגלל ההרגל של לציית לכללים בכל מחיר, לא יצאתי אל הדשא ורצתי על הקצה של השביל, נוגעת-לא נוגעת במים. כשהתקרבתי לתחנה שמעתי מחיאות כפיים. בזווית העין ראיתי איש עם מטרייה. הבנתי שזה אחד המארגנים שהוצב שם כדי לוודא שנחנו לא עוברים על החוקים ולא רצים על הדשא. יש לי חשד מאוד גדול שהוא עקב אחרי וראה את ההתלבטות שלי ואיך התמודדתי עם הבעיה. העידוד שלו היה ממש נעים.
בסיום היה תור לא נעים בכלל והייתי צריכה לעמוד לפחות עשר דקות לפריקת כרטיס. ואז מהר לשמירת החפצים. כשנכנסתי לאולם, הבחורה משמירת החפצים כבר הושיטה לעברי את התיק הירוק שלי. איך היא זכרה שהוא שלי? לא ברור.
מסקנות:
להיות מוכן לכל מזג אוויר.
לא לעבור על החוקים בשום אופן.
ככל שאתה יותר בכושר וטועה פחות, כך המסלול הרצחני עובר מהר יותר.
תודה לכל האנשים הנחמדים באמצע הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה