רושם כללי:
היום האחרון של התחרויות. מסלול במתכונת Long. חשבתי שאחרי ארבעה ימי תחרויות יהיה לי קשה, אבל הופתעתי לטובה. אחרי יותר מ-8 ק"ם בפועל, בלגים האחרונים הרגשתי שאני יכולה לרוץ עוד חצי מזה בלי בעיה. יכול להיות שזה קרה בגלל השטח הנוח. שטח משרוקי יחסית עם כמה גבעות נחסית נמוכות. בהרבה מקרים השתמשתי בשבילים שאפשרו מאמץ מינימאלי וריצה מהירה מאוד.
ניתוח ציר:
בלג לתחנה ה-1 חיתוך השטח אל השביל ותקיפה מההתפצלות. עליה לגבעה ושם בין שתי הכיפות הייתה התחנה.
בלג ל-2 אסטרטגיה דומה.
את תחנה 3 תקפתי מהשקע העמוק.
לאחר מכן מספר לגים על שבילים.
בלג ל-6 טעיתי. הכל התנהל כשורה עד לצומת שבילים האחרונה. ידעתי באיזו צומת אני נמצאת. לכן קשה לי להסביר ללמה סטיתי כ"כ חזק לכיוון הנהר. הבנתי שאני במקום הלא נכון, לכן טיפסתי על התלולית החולית כדי להתאפס. התאפסתי על שני הסבכים ממערב לי. התחלתי להתקדם בזהירות אל התחנה, תוך כדי שאני קוראת את השטח בקפדנות. עכשיו אני רואה שהיו חסרים לי רק מספר מטרים כדי לראות את התחנה, אבל בזמנו התחלתי לפקפק בעצמי ולא הרגשתי אחיזה טובה בשטוח. לכן חזרתי על עקבותיי לפיצול השבילים שממנו התחיל החרבוש. הפעם קצת מכיוון אחר וזה הביא אותי לאותו המקום שבו היית קודם. החלטתי לצאת אל השביל ממערב ולנסות לתקוף משם, אבל תוך כדי התקדמות נתקלתי בתחנה.
לאחר מכן כל הניווט עבר חלק. לדעתי ברובו בגלל הפשטות של המסלול. היו הרבה לגים על שבילים או בין תווי נוף בולטים במיוחד.
בלג האחרון ל-18 (שוב כנראה בגלל העייפות), חופפתי. הייתי בטוחה שאני אצא אל השביל, אראה את הצומת וארוץ עליה את עשר המטרים אל התחנה. יצאתי אל השביל, אבל הצומת נשארה מימיני ולא שמתי לב אליה, כי ראיתי את משפך הסיום משמאלי. זה לא היה משפך הסיום שלי (מסתבר), אלה של הוותיקים. קלטתי את זה כשהתקרבתי אליו. הבנתי שאני צריכה לחזור לאחור וכבר לא יצאתי אל השביל, אלא חתכתי דרך השטח וראיתי את התחנה המסכנה שלי, עומדת בודדה בצומת שבילים ואף אחד מסביב.
הסיום של המסלולים הפתוחים היה מביש ואלוב. ואפיו לא היה מים.
מסקנות:
אולי לא תמיד החזרה למקום הידוע היא הכי טובה, אבל היא הכי בטוחה (תחנה 6)
לשמור על הריכוז עד הסוף (תחנה 18)
ניתוח ציר:
בלג לתחנה ה-1 חיתוך השטח אל השביל ותקיפה מההתפצלות. עליה לגבעה ושם בין שתי הכיפות הייתה התחנה.
בלג ל-2 אסטרטגיה דומה.
את תחנה 3 תקפתי מהשקע העמוק.
לאחר מכן מספר לגים על שבילים.
בלג ל-6 טעיתי. הכל התנהל כשורה עד לצומת שבילים האחרונה. ידעתי באיזו צומת אני נמצאת. לכן קשה לי להסביר ללמה סטיתי כ"כ חזק לכיוון הנהר. הבנתי שאני במקום הלא נכון, לכן טיפסתי על התלולית החולית כדי להתאפס. התאפסתי על שני הסבכים ממערב לי. התחלתי להתקדם בזהירות אל התחנה, תוך כדי שאני קוראת את השטח בקפדנות. עכשיו אני רואה שהיו חסרים לי רק מספר מטרים כדי לראות את התחנה, אבל בזמנו התחלתי לפקפק בעצמי ולא הרגשתי אחיזה טובה בשטוח. לכן חזרתי על עקבותיי לפיצול השבילים שממנו התחיל החרבוש. הפעם קצת מכיוון אחר וזה הביא אותי לאותו המקום שבו היית קודם. החלטתי לצאת אל השביל ממערב ולנסות לתקוף משם, אבל תוך כדי התקדמות נתקלתי בתחנה.
לאחר מכן כל הניווט עבר חלק. לדעתי ברובו בגלל הפשטות של המסלול. היו הרבה לגים על שבילים או בין תווי נוף בולטים במיוחד.
בלג האחרון ל-18 (שוב כנראה בגלל העייפות), חופפתי. הייתי בטוחה שאני אצא אל השביל, אראה את הצומת וארוץ עליה את עשר המטרים אל התחנה. יצאתי אל השביל, אבל הצומת נשארה מימיני ולא שמתי לב אליה, כי ראיתי את משפך הסיום משמאלי. זה לא היה משפך הסיום שלי (מסתבר), אלה של הוותיקים. קלטתי את זה כשהתקרבתי אליו. הבנתי שאני צריכה לחזור לאחור וכבר לא יצאתי אל השביל, אלא חתכתי דרך השטח וראיתי את התחנה המסכנה שלי, עומדת בודדה בצומת שבילים ואף אחד מסביב.
הסיום של המסלולים הפתוחים היה מביש ואלוב. ואפיו לא היה מים.
מסקנות:
אולי לא תמיד החזרה למקום הידוע היא הכי טובה, אבל היא הכי בטוחה (תחנה 6)
לשמור על הריכוז עד הסוף (תחנה 18)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה