רושם כללי:
זה היה יום גשום, אבל הקור של החורף חלף ולכן מבחינתי, מזג האוויר היה סביר. מה שלא היה סביר זאת המפה. זה הרגיש כאילו איזה ילד לקח את קובץ ה-OCAD ורנדומאלית מחק פריטים מהמפה המקורית ואז הדפיס את זה ונתן לנו לרוץ. כבר מזמן לא הייתי כ"כ מתוסכלת תוך כדי המסלול. הרגשתי כאילו מישהו צחק על חשבוני.
מאז הזינוק ועד לתחנה 6 לא ראיתי אף נווט. בתחנה 6 התאספנו חמישה, כי התחנה לא הייתה במקום. שם גם פגשתי את אבא שלי. ידעתי שאם אאבד אותו עכשיו, רוב הסיכויים שפשוט לא אצליח לסיים את המסלול בגלל תשישות פיזית ויאוש נמטאלי שלא אופייני לי בכלל. עד תחנה 11 רצנו יחד ואז הרגשתי יותר בטוחה לסיים את המסלול ולכן אפשרתי לאבי להתקדם בלעדי (אני רצה יותר לאט ממנו). אני עדיין אסירת תודה על כך שהוא לא עזב אותי לבד בשטח הנורא הזה.
הטעויות שלי:
הלג לתחנה 1 - תמיד אמור ליות זהיר יותר כדי להיכנס למפה. התכנון היה לחצות את השטח הפתח, להידבק למצבה או לשבילון ומשם לקח אזימוט ולקרוא את השטח. בפועל סטיתי במהלך חציית צמחייה גבוהה וסבוכה. הטעות הייתה בכך שלא הצפנתי את המפה אחרי שיצאתי מהסבך ופשוט רצתי את השביל, בטוחה בעצמי שאצליח להתאפס שם. התאפסתי על המצבה. רק שזאת הייתה המצבה הצפונית ואני חשבתי שהיא הדרומית. לכן ירדתי מעט דרומה כדי לתקן את "הסטייה הקטנה".ונכנסתי ליער. שוב מבלי לקחת כיוון עם המצפן. יצאתי אל השביל (לא מסומן במפה והולך ממזרח למערב) הצפנתי את המפה, אבל כמובן שזה היה מאוחר מדי והשביל לא הסתדר לי. הלכתי לאורכו מפה לשם והבנתי שהעסק אבוד. לכן חזרתי אחורה ונפלתי על קרחת היער שבפסגה. אז הצלחתי להתאפס על גבול היער ועל האנפי הקטן.
אחרי הלג הזה כבר הבנתי שבמפה יש מחסור בהרבה פרטים, אבל עדיין הייתי אופטימית.
בלג לתחנה 3 עדיין לא למדתי לקח ולא הלכתי דרך השביל. אחרי זמן מה לא הצלחתי לקרוא את המפה והחלטתי להאפס עם השביל. ממנו ומקצה הערוץ חזרתי ומצאתי את התחנה.
בלג לתחנה 4 ראיתי סלע נחמד עוד לפני שהגעתי לתחנה, אבל כמובן שהוא לא היה מסומן על המפה (מתי אלמד שבמקרים כאלה צריך לספור צעדים?).
בלג לחנה 5 בירידה מהשביל לקחתי אזימוט לקרחת היער (עוד לא למדתי שכל מה שבשטח מאוד שונה ממה שבמפה) נתקלתי במצוקים שהוציאו אותי מאיזון. בסוף החלטתי להתעלם מהם ולהמשיך דרומה. החלטה שהביאה אותי אל התחנה.
בחירת ציר:
הלג לתחנה 6 הוציא אותי מדעתי. היתי צריכה לרוץ דרומה ואז מזרחה על השביל עד הפיצול הקרוב לתחנה, להמשיך מזרחה עד הסינגל הלא מסומן (כועסת מאוד על כך שלא היה מסומן) ומשם לקחת את התחנה שלא הייתה במקום. במקום זה מכיוון דרום שמעתי רועה כבשים שנשמע מאוד אגרסיבי והחלטתי לחתוך דרך היער. זמן רב לא הצלחי לעבור בסבך הנורא שהיה שם וכבר רציתי שהדבר הזה ייגמר. בסוף יצאתי אל השביל וחשבתי שהזוועה מאחורי. טעיתי. מצאתי סינגל לתוך הסבך וחשבתי שהיה רעיון טוב לחקור ולראות אם הוא יביא אותי לקרבת התחנה. ברגע שהסינגל התחיל להתעקם לכיוון צפון, עשיתי אחורה פנה והלכתי דרומה. הגעתי לקרחת יער עם סלע, אבל לא הייתה שם תחנה. אבל מכיוון שהיו שם מספיק סלעים באזור והבטחן העצמי שלי היה ברצפה, החלטתי למצוא את גדר האבנים ולתקוף משם. אז כבר ראיתי שלושה נווטים מפלסים את דרכם בתוך הסבך. ואז מישהו ממזרח צעק וכולנו רצנו (זחלנו דרך הסבך) עד שנפלנו אל הסינגל הלא מסומן והתחנה. (לפי ה-GPS קל לראות על איזו אבן עמדה התחנה).
בלג לתחנה 10 בהחלטה משותפת עם אבי הלכנו דרך השבילים ולא דרך היער, כי כבר אכלנו מספיק קוצים לניווט אחד. אני חושבת שזאת הייתה ההחלטה הכי חכמה בניווט הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה