רושם כללי:
סקור זה אחד מסוגי הניווטים החביבים עלי. בניווט מסוג סקור הנווט חייב לתכנן את המסלול בין התחנות בעצמו. הדבר דורש לא רק יכולת קריאת מפה והבנה מהירה של נתיבי תקיפה, אלה גם מודעות לכושר פיזי ויכולת תכנון זמנים. לגמרי במקרה אני טובה בכל אלה ולכן ניווט מסוג זה מספק לי הנאה יותר מבד"כ.
בנוסף, מסתבר שלזמן יש יותר השפעה על המוטיבציה מאשר המודעות לכך שיש מתחרים נוספים בקטגוריה שלך. לחץ מתמיד של זמן דוחף קדימה ומכריח לתפקד בשיא היכולות שלך.
בארי זה גם מקום מעלולה לתחרות מסוג סקור, כי השטח פתוח ומתון יחסית. למרות שהבתרוניות עמוקות, ניתן לתכנן את המסלול שלך כך שלא תבטרך להתמודד איתן יותר מדי.
בחירת ציר:
הלג לתחנה 41 החלטתי לא לתקוף מהשביל, כי הוא מטפס לגבעה והכושר שלי לא מאפשר לי לזלזל בקווי גובה. לכן בחרתי לעקוף את הפסגה ע"י ריצה בשטח הפתוח.
בלג לתחנה 52 יצאתי אל השביל ולא תקפתי את התחנה ישירות מכמה סיבות. קודם כל לא רציתי לעלות על הגבעה ושוב לרדת. ודבר שני: בשטח החצי פתוח היה דשא מאוד גבוה ואנ ידי חוששת לרוץ מהר כש אין לי מושג איפה הרגל שלי עומדת לדרוך (כבר קרה שרצתי בעשב גבוה והסתבכתי בגדר תייל שהייתה זרוקה - דבר שהשאיר לי צלקות למרות המגנים).
בלג לתחנה 32 הסבר לזיגזג הקטן בתחילת הלג: לא רציי לרדת אל הבתרונית ולכן בחרתי לעקוף אותה.
לקראת התחנה 15 הבנתי שנששאר לי עוד זמן, לכן החלטתי להסתכן ולקחת עוד שתי חנות (14, 13). במחשבה לאחור, אחרי תחנה 24 היה עדיף לקח את 33 ואז את 23 ו-15. התחנות האלה הרבה יותר קלות, למרות שהמרחק אליהן קצת יותר ארוך.
הטעויות שלי:
טעות ראשונה בלג שלישי לתחנה 31. אחרי שירגתי מהגבעה ועבררי את השביל לשטח הפתוח, לקחתי את הבתרונית הלא נכונה וגלשתי דרומה מהתחנה. מן הסתם שששם השטח לא מתאים למה שאני מצפה לראות. איבדתי שם לפחות שי דקות בנסיון למצוא את עצמי. בדיעבד, הייה עדיף שהייתי חוזרת על עקבותיי.
הלג לתחנה 25 היה אמור להיראות אחרת לגמרי. התכנון היה ללהגע אל קצה השגא החרוש ומשם לתקוף. עכשיו כשאני חושבת על זה, הטעות הזאת חסכה לי טיול של רכבת הרים וגם התקיפה של התחנה הייתה קלה מהשביל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה